שכל יבש ומוח קפוא 2007 . 9 . 5
שעות על שעות היינו מבלים יחד. בשעות החמות של ימי הקיץ כשבחוץ החום והשמש היו "מייבשים את השכל", או בערבי החורף הארוכים כשהקור של ירושלים היה "מקפיא את המוח". היו מקרים שלא הצלחנו לסיים את העסקים בפעם אחת והיינו משאירים את הכל כפי שהיה עד שנמשיך בפעם הבאה.
אפילו שתמיד הקדמנו ואמרנו שאנחנו ממשיכים מהמקום שבו הפסקנו, שאנחנו ממשיכים ללא תנאים מוקדמים ורק התנאים המוקדמים שקבענו בהתחלת המשחק ושהיו אז "ללא תנאים מוקדמים", הם יהיו התנאים שבהם נדון וכמובן שהם לא יכללו ולא יתייחסו לא', ב', ג', וכו' שהם נושאים שאנחנו לא מוכנים לדון בהם כי הם תנאים מוקדמים שאינם ניתנים לשינוי. כלל נוסף וחשוב מאוד היה שחייבים לנהל את המשחק במקום שולי, כדי שלא יהיה בדרכו של אף אחד, כדי שלא יהיה צורך לשנות את המקום כל זמן שאנחנו נהיה מוכנים להמשיך ולשחק ביחד. כלל זה היה חשוב במיוחד כי במרבית המקרים לא הצלחנו להביא את המשחק לכלל סיום, דבר שהכריח אותנו להפסיק, כדי לשוב ולהיפגש פעם נוספת במקום שולי, להתחיל מההתחלה מהמקום שבו הפסקנו וללא תנאים מוקדמים כמתואר לעיל.
בקיץ היינו יושבים סביב לוח המשחק על הריצפה שאם החום ייבש לנו את השכל, אז שלפחות קרירות הריצפה תקרר ותרענן לנו את הישבן. ובחורף, במהופך, היינו יושבים ליד שולחן גדול, דבר שמראש היה מכתיב לנו את מקום המשחק, כי לא לכולם היה שולחן גדול שאפשר להקדיש אותו לצורך המשחק, יושבים על כסאות, שאם הקור שבחוץ יקפיא לנו את המוח, אז שלפחות יהיה לנו חמים בישבן, כי אם לא יהיה לנו "זיץ פלייש" אז בטח שלא נוכל לשבת ולשחק ולא יהיה לנו מה לעשות ואוי ואבוי מה יהיה לנו מההורים ולהורים מאיתנו.
אני מוכן להודות בכך שכולנו, לא רק אני, ראינו את עצמנו כאנשי עסקים ממולחים. כל אחד מאיתנו פיתח לעצמו (והשתדל להסתיר זאת מהאחרים) מדיניות שגם תביא לו הישגים, וגם תחליש את האחרים.
למען האמת ההתחלה היתה ממש קלה. לא היה צריך להתאמץ בכלל. מישהו היה מקבל את תפקיד ה"בנקאי" מסתכל בהוראות, שתמיד היו הולכות לאיבוד כעבור זמן, ומחלק תקציב לכל אחד מהצדדים. ממש כמו בחיים האמיתיים בימינו: האמריקאים נותנים לזה ולזה והאיחוד האירופי נותן לזה, וממשלת שוויץ נותנת לזה, אלא שאז, בשוני מהיום, ולפי כללי המשחק, כל אחד קיבל בהתחלה את אותו הסכום ולכל אחד היתה הזדמנות שווה להרוויח או להפסיד.
אני גם מוכרח להודות כי השיקולים היו לא רק כלכליים וגם שיקולים פוליטיים ובין-לאומיים היו מעורבים בקביעת המדיניות שכל אחד גיבש לעצמו.
לחשוב היום על הימים ההם נראה ממש אבסורד. מגרשים בירושלים ותל אביב למשל, היו בהחלט בעלי ערך גבוה. אבל לחשוב שאפשר לקנות גם בשכם וג'נין? או שיש איזה ערך נדל"ני לעין חרוד שאפשר להתייחס אליו בנשימה אחת כשמדובר בנדל"ן בירושלים או בתל אביב? ושאפשר היה לא רק "ללכת לעזה" (קללה שהיינו משתמשים בה כבר אז) אלא גם לקנות בה ואותה ושיהיה לזה ערך כלכלי?
אך! היו ימים, היו ימים!
היו לי אז יסורי מצפון. מכל חברי בשכונה נשארתי, לאחר מלחמת השחרור, רק אני חבר ב"השומר הצעיר". התנועה, כתנועה סוציאליסטית, אסרה על חניכי התנועה לשחק את ה"משחק הקפיטליסטי" הזה. התנועה היתה חשובה לי עד מאוד, אבל גם חבריי היו חשובים לי לא פחות. אז גם אם "השומר דובר אמת" מצאתי את דרך הביניים וכדי לא לשקר לא סיפרתי 'בתנועה' שאני משחק 'בשכונה' את המשחק המנוון הזה ושאני גם אוהב לשחק אותו. מדיניות שכיום היא נפוצה מאוד ונקראת "אל תשאל, אל תספר".
בשקיקה קפיטליסטית היינו קונים מגרש ועוד מגרש. מיהרנו להצליח ולקנות סידרת מגרשים שלימה ובגרושים מיהרנו לבנות עליהם בתים, אם תרצו: "מי יבנה יבנה בית בתל אביב" ובתי מלון ונשאנו תפילה , גם בלב וגם בקול רם, שהמשתתפים האחרים "יפלו" בהם ואנחנו, כל אחד לעצמו, נוציא מהאחרים כמה שיותר כסף ושנביא אותם לכדי פשיטת רגל, ונקנה מהם את המגרשים שלהם ו...
אוי הקפיטליזם החזירי הזה!
נו טוב! גם המגרשים שעמדו למכירה נגמרו. מה הלאה? אם יש לך מגרש ואתה חייב כסף, נקנה ממך את המגרש. אנשי עסקים או לא אנשי עסקים? אין לך לא מגרש ולא כסף אז לך! עזוב את המשחק! אתה לא קיים! או אולי, אם יש לך מגרש, נלך יחד בדרך אחרת. אני אתן לך שכונה ששווה המון בירושלים ואתה תיתן לי גוש התישבות. אולי הם לא שווי ערך, אבל האם יש לך ברירה אחרת? אז תגיד תודה ותשתוק!
משחק הוא רק משחק. לא פעם היינו מתווכחים על דבר זה או דבר אחר. היו כאלה שנעלבו. היו גם כאלה שכעסו. אבל לכלל מלחמות לא הגענו אף פעם. אני לא יודע מה היתה הסיבה אבל אולי היתה היא העובדה כי היה שם כסף והיו שם מגרשים וגם בתים וגם בתי מלון. אבל בני אדם לא היו שם.
בני אדם! בני האדם הם הבעיה!
זוכרים איך גינינו את רחבעם זאבי. זוכרים? טרנספר הוא רצה. טרנספר מרצון או בלי רצון. לא את האדמה הוא רצה להעביר. את בני האדם הוא רצה להעביר. אמרנו לו: גנדי, בני אדם הם לא משחק. בני אדם זה לא מיגרשים ולא בתים ולא בתי מלון. בני אדם זה אנשים חיים עם זכויות עכשוויות וזכויות היסטוריות. בני אדם יש להם תרבות מקומית של כאן ועכשיו. יש להם בעלות וזכויות על הקרקע שהם יושבים עליה. הם לא קנו אותה במשחק. הם קנו אותה בעבודה קשה. הם שילמו עליה בדם. הם שילמו עליה בזיעה. הימים בהם היה החוק מגרש בני אדם מעל אדמתם עברו לבלי שוב. היום אנשים מוכנים להיהרג על אדמתם, גם הם יודעים לומר: "טוב למות בעד ארצנו". גם הם וגם אנחנו רואים את ארץ ישראל כ"ארצנו". גם הם וגם אנחנו נהרגנו ולצערי עוד ניהרג על הארץ הזו ועל זכותנו לחיות בה. גנדי היה שותף מלא. הוא גם הרג וגם נהרג. אך כמו בכל המקרים עד היום, דבר לא נשתנה. אנו חוזרים להתחלה ולא ממשיכים מהמקום שהפסקנו בו, כי המקום שהפסקנו בו הוא גם המקום שהתחלנו בו.
היום יש לנו את ליברמן. טרנספר הוא רוצה. טרנספר מרצון או בלי רצון. הוא אפילו מוכן להעביר את האדמה עם האנשים אבל הוא לא מבין כי את האנשים שלא רוצים לעבור, אי אפשר להעביר בכוח. זה לא ייתכן בימינו. ואת האדמה אי אפשר להעביר, כי אדמה אי אפשר להעביר. עוד לא נולד האדם שיש לו את הזכות הזאת. כי כמו שאמרנו: האדמה הזאת נקנתה בדם, ביזע, בעבודה קשה. וכל מי שחי עליה וכל מי שקבור בה יש לו זכות עליה ויש לו זכות לחיות ולמות עליה ובה במקום בו היא נמצאת.
ועוד לא דיברנו על זכויות האדם האחרות. על קניין ועל אזרחות ועל חופש ואם תרצו גם עוד מילים רבות אחרות, גדולות יותר וגדולות פחות שיש מי שצורח בעדן בגרון ניחר ויש מי שצורח נגדן בגרון ניחר. ולהערכתי, לא אלה ולא אלה יודעים לומר בשפה פשוטה וברורה מה המשמעות המעשית של אותן המילים שתמיד נשמעות יפות.
טוב, אמרו, שגנדי היה פאשיסט ורוצח ועוד כל מיני דברים שאפילו הנייר לא סובל אותן ולכן הרגו אותו אלה ששולחיהם הם לא פחות פאשיסטים ורוצחים ועוד לא נמצא מישהו מהמגנים אותו בחייו שינקה את זכרו לאחר מותו.
טוב, אומרים שליברמן הוא פאשיסט ורוצח ועוד כל מיני דברים שאפילו הנייר לא סובל אותן. אבל שייבדל, הוא עוד חי ונושם ומאיים ויש לו ציבור מעריצים ויש לו ציבור שונאים ובכל פעם שהוא מזכיר את המילה "טרנספר" מיד קמה סערה בצלוחית של מים מעופשים, כי גם הבעד וגם הנגד טובלים במים מעופשים ושרץ בידם.
וההיסטוריה? להיסטוריה יש חוש הומור משל עצמה. לפתע הדיבורים על טרנספר קיבלו לגיטימיות. לא קוראים לטרנספר בשמו המפורש אלא נותנים לו תוארים הומאניים נעלים. הוא נהיה ל"חילופי אוכלוסין". שוב לא מעיזים לומר מילים נוראיות כמו גירוש. שוב אין פה הפרדה בין בני עם אחד לבני אותו העם אלא איחוד שני חלקים נפרדים של בני אותו העם. נעביר ערבים ישראלים ונחבר אותם יושבים על פיסת אדמתם אל ועם אחיהם הערבים הנמקים בשטחי הרשות הפלשתינית, ונעביר את אחינו היהודים היושבים על פיסת אדמתם המשוחררת, המוחזרת או שתקראו לה איך שתרצו, שנמצאת בשטחי הרשות הפלסטינים, ואלה יפלו על כתפיהם של אלה ואלה יפלו על צוואריהם של אלה ודמעות של אושר ושל גיל ירטיבו אלה את חולצותיהן של אלה ולהיפך וירוו את האדמה שעליה הם עומדים ובכך יקנו עליה זכות לעולמים, ואל הדם והזיעה יצטרפו הדמעות אשר איש לא ידע מי בראן ועוד פחות מכך ידע למה נבראו. אבל יהיו הן לאות ששבו בנים לגבולם.
נעזוב לרגע את האופוריה ונחזור לאפרוריות ימינו במצבנו הפוליטי. נעזוב את המילים הגדולות ונקרא לילד בשמו. הרי אנו מדברים על טרנספר. כן כן ט-ר-נ-ס-פ-ר!
הטרנספר הזה הוא טרנספר אחר, יפה יותר, הומאני יותר, מכובד יותר. אמר אותו בין שאר האומרים ההומאניסט הגדול ביותר שקם לעם ישראל בדור האחרון. אמר אותו, בין השאר האיש הנושא את בשורת השלום לעולם כולו וביחוד למזרח התיכון החדש שהוא ההוגה אותו והוא יהיה ,אם ירצה השם, זה שיביא להגשמתו. הוא רק לא מבין דבר אחד מתוך האלף שהוא לא מבין. כי רצונו של השם הוא מעבר לתחום הזה והוא לא יעזור, כי פה מדובר לא בעם אחד קשה עורף, אלא בשני עמים קשי עורף.
אוף! רק צרות עושים בני האדם. הרי אפשר, כפי שראינו, לקנות ולמכור גם בירושלים וגם בתל אביב. גם בג'נין וגם השכם. גם בעזה ואפילו בעמק יזרעאל. מי צריך אותם, את בני האדם? ואולי זה פתרון החידה. נקיים את המשחק בטאבה או ביריחו ששם חם נורא עד שהשכל מתיבש. או באוסלו וז'נבה ששם קר נורא והמוח קופא. ואם לא נסיים את המשחק, לא נורא, נמשיך בפעם הבאה במקום שבו סיימנו ונתחיל מההתחלה בלי תנאים מוקדמים. ונתחייב בינינו שלא לסיים לעולם את המשחק הזה. כי אם במקרה נסיים, מה נעשה אחר כך.
שעות על שעות היינו מבלים יחד. בשעות החמות של ימי הקיץ כשבחוץ החום והשמש היו "מייבשים את השכל", או בערבי החורף הארוכים כשהקור של ירושלים היה "מקפיא את המוח". היו מקרים שלא הצלחנו לסיים את העסקים בפעם אחת והיינו משאירים את הכל כפי שהיה עד שנמשיך בפעם הבאה.
אפילו שתמיד הקדמנו ואמרנו שאנחנו ממשיכים מהמקום שבו הפסקנו, שאנחנו ממשיכים ללא תנאים מוקדמים ורק התנאים המוקדמים שקבענו בהתחלת המשחק ושהיו אז "ללא תנאים מוקדמים", הם יהיו התנאים שבהם נדון וכמובן שהם לא יכללו ולא יתייחסו לא', ב', ג', וכו' שהם נושאים שאנחנו לא מוכנים לדון בהם כי הם תנאים מוקדמים שאינם ניתנים לשינוי. כלל נוסף וחשוב מאוד היה שחייבים לנהל את המשחק במקום שולי, כדי שלא יהיה בדרכו של אף אחד, כדי שלא יהיה צורך לשנות את המקום כל זמן שאנחנו נהיה מוכנים להמשיך ולשחק ביחד. כלל זה היה חשוב במיוחד כי במרבית המקרים לא הצלחנו להביא את המשחק לכלל סיום, דבר שהכריח אותנו להפסיק, כדי לשוב ולהיפגש פעם נוספת במקום שולי, להתחיל מההתחלה מהמקום שבו הפסקנו וללא תנאים מוקדמים כמתואר לעיל.
בקיץ היינו יושבים סביב לוח המשחק על הריצפה שאם החום ייבש לנו את השכל, אז שלפחות קרירות הריצפה תקרר ותרענן לנו את הישבן. ובחורף, במהופך, היינו יושבים ליד שולחן גדול, דבר שמראש היה מכתיב לנו את מקום המשחק, כי לא לכולם היה שולחן גדול שאפשר להקדיש אותו לצורך המשחק, יושבים על כסאות, שאם הקור שבחוץ יקפיא לנו את המוח, אז שלפחות יהיה לנו חמים בישבן, כי אם לא יהיה לנו "זיץ פלייש" אז בטח שלא נוכל לשבת ולשחק ולא יהיה לנו מה לעשות ואוי ואבוי מה יהיה לנו מההורים ולהורים מאיתנו.
אני מוכן להודות בכך שכולנו, לא רק אני, ראינו את עצמנו כאנשי עסקים ממולחים. כל אחד מאיתנו פיתח לעצמו (והשתדל להסתיר זאת מהאחרים) מדיניות שגם תביא לו הישגים, וגם תחליש את האחרים.
למען האמת ההתחלה היתה ממש קלה. לא היה צריך להתאמץ בכלל. מישהו היה מקבל את תפקיד ה"בנקאי" מסתכל בהוראות, שתמיד היו הולכות לאיבוד כעבור זמן, ומחלק תקציב לכל אחד מהצדדים. ממש כמו בחיים האמיתיים בימינו: האמריקאים נותנים לזה ולזה והאיחוד האירופי נותן לזה, וממשלת שוויץ נותנת לזה, אלא שאז, בשוני מהיום, ולפי כללי המשחק, כל אחד קיבל בהתחלה את אותו הסכום ולכל אחד היתה הזדמנות שווה להרוויח או להפסיד.
אני גם מוכרח להודות כי השיקולים היו לא רק כלכליים וגם שיקולים פוליטיים ובין-לאומיים היו מעורבים בקביעת המדיניות שכל אחד גיבש לעצמו.
לחשוב היום על הימים ההם נראה ממש אבסורד. מגרשים בירושלים ותל אביב למשל, היו בהחלט בעלי ערך גבוה. אבל לחשוב שאפשר לקנות גם בשכם וג'נין? או שיש איזה ערך נדל"ני לעין חרוד שאפשר להתייחס אליו בנשימה אחת כשמדובר בנדל"ן בירושלים או בתל אביב? ושאפשר היה לא רק "ללכת לעזה" (קללה שהיינו משתמשים בה כבר אז) אלא גם לקנות בה ואותה ושיהיה לזה ערך כלכלי?
אך! היו ימים, היו ימים!
היו לי אז יסורי מצפון. מכל חברי בשכונה נשארתי, לאחר מלחמת השחרור, רק אני חבר ב"השומר הצעיר". התנועה, כתנועה סוציאליסטית, אסרה על חניכי התנועה לשחק את ה"משחק הקפיטליסטי" הזה. התנועה היתה חשובה לי עד מאוד, אבל גם חבריי היו חשובים לי לא פחות. אז גם אם "השומר דובר אמת" מצאתי את דרך הביניים וכדי לא לשקר לא סיפרתי 'בתנועה' שאני משחק 'בשכונה' את המשחק המנוון הזה ושאני גם אוהב לשחק אותו. מדיניות שכיום היא נפוצה מאוד ונקראת "אל תשאל, אל תספר".
בשקיקה קפיטליסטית היינו קונים מגרש ועוד מגרש. מיהרנו להצליח ולקנות סידרת מגרשים שלימה ובגרושים מיהרנו לבנות עליהם בתים, אם תרצו: "מי יבנה יבנה בית בתל אביב" ובתי מלון ונשאנו תפילה , גם בלב וגם בקול רם, שהמשתתפים האחרים "יפלו" בהם ואנחנו, כל אחד לעצמו, נוציא מהאחרים כמה שיותר כסף ושנביא אותם לכדי פשיטת רגל, ונקנה מהם את המגרשים שלהם ו...
אוי הקפיטליזם החזירי הזה!
נו טוב! גם המגרשים שעמדו למכירה נגמרו. מה הלאה? אם יש לך מגרש ואתה חייב כסף, נקנה ממך את המגרש. אנשי עסקים או לא אנשי עסקים? אין לך לא מגרש ולא כסף אז לך! עזוב את המשחק! אתה לא קיים! או אולי, אם יש לך מגרש, נלך יחד בדרך אחרת. אני אתן לך שכונה ששווה המון בירושלים ואתה תיתן לי גוש התישבות. אולי הם לא שווי ערך, אבל האם יש לך ברירה אחרת? אז תגיד תודה ותשתוק!
משחק הוא רק משחק. לא פעם היינו מתווכחים על דבר זה או דבר אחר. היו כאלה שנעלבו. היו גם כאלה שכעסו. אבל לכלל מלחמות לא הגענו אף פעם. אני לא יודע מה היתה הסיבה אבל אולי היתה היא העובדה כי היה שם כסף והיו שם מגרשים וגם בתים וגם בתי מלון. אבל בני אדם לא היו שם.
בני אדם! בני האדם הם הבעיה!
זוכרים איך גינינו את רחבעם זאבי. זוכרים? טרנספר הוא רצה. טרנספר מרצון או בלי רצון. לא את האדמה הוא רצה להעביר. את בני האדם הוא רצה להעביר. אמרנו לו: גנדי, בני אדם הם לא משחק. בני אדם זה לא מיגרשים ולא בתים ולא בתי מלון. בני אדם זה אנשים חיים עם זכויות עכשוויות וזכויות היסטוריות. בני אדם יש להם תרבות מקומית של כאן ועכשיו. יש להם בעלות וזכויות על הקרקע שהם יושבים עליה. הם לא קנו אותה במשחק. הם קנו אותה בעבודה קשה. הם שילמו עליה בדם. הם שילמו עליה בזיעה. הימים בהם היה החוק מגרש בני אדם מעל אדמתם עברו לבלי שוב. היום אנשים מוכנים להיהרג על אדמתם, גם הם יודעים לומר: "טוב למות בעד ארצנו". גם הם וגם אנחנו רואים את ארץ ישראל כ"ארצנו". גם הם וגם אנחנו נהרגנו ולצערי עוד ניהרג על הארץ הזו ועל זכותנו לחיות בה. גנדי היה שותף מלא. הוא גם הרג וגם נהרג. אך כמו בכל המקרים עד היום, דבר לא נשתנה. אנו חוזרים להתחלה ולא ממשיכים מהמקום שהפסקנו בו, כי המקום שהפסקנו בו הוא גם המקום שהתחלנו בו.
היום יש לנו את ליברמן. טרנספר הוא רוצה. טרנספר מרצון או בלי רצון. הוא אפילו מוכן להעביר את האדמה עם האנשים אבל הוא לא מבין כי את האנשים שלא רוצים לעבור, אי אפשר להעביר בכוח. זה לא ייתכן בימינו. ואת האדמה אי אפשר להעביר, כי אדמה אי אפשר להעביר. עוד לא נולד האדם שיש לו את הזכות הזאת. כי כמו שאמרנו: האדמה הזאת נקנתה בדם, ביזע, בעבודה קשה. וכל מי שחי עליה וכל מי שקבור בה יש לו זכות עליה ויש לו זכות לחיות ולמות עליה ובה במקום בו היא נמצאת.
ועוד לא דיברנו על זכויות האדם האחרות. על קניין ועל אזרחות ועל חופש ואם תרצו גם עוד מילים רבות אחרות, גדולות יותר וגדולות פחות שיש מי שצורח בעדן בגרון ניחר ויש מי שצורח נגדן בגרון ניחר. ולהערכתי, לא אלה ולא אלה יודעים לומר בשפה פשוטה וברורה מה המשמעות המעשית של אותן המילים שתמיד נשמעות יפות.
טוב, אמרו, שגנדי היה פאשיסט ורוצח ועוד כל מיני דברים שאפילו הנייר לא סובל אותן ולכן הרגו אותו אלה ששולחיהם הם לא פחות פאשיסטים ורוצחים ועוד לא נמצא מישהו מהמגנים אותו בחייו שינקה את זכרו לאחר מותו.
טוב, אומרים שליברמן הוא פאשיסט ורוצח ועוד כל מיני דברים שאפילו הנייר לא סובל אותן. אבל שייבדל, הוא עוד חי ונושם ומאיים ויש לו ציבור מעריצים ויש לו ציבור שונאים ובכל פעם שהוא מזכיר את המילה "טרנספר" מיד קמה סערה בצלוחית של מים מעופשים, כי גם הבעד וגם הנגד טובלים במים מעופשים ושרץ בידם.
וההיסטוריה? להיסטוריה יש חוש הומור משל עצמה. לפתע הדיבורים על טרנספר קיבלו לגיטימיות. לא קוראים לטרנספר בשמו המפורש אלא נותנים לו תוארים הומאניים נעלים. הוא נהיה ל"חילופי אוכלוסין". שוב לא מעיזים לומר מילים נוראיות כמו גירוש. שוב אין פה הפרדה בין בני עם אחד לבני אותו העם אלא איחוד שני חלקים נפרדים של בני אותו העם. נעביר ערבים ישראלים ונחבר אותם יושבים על פיסת אדמתם אל ועם אחיהם הערבים הנמקים בשטחי הרשות הפלשתינית, ונעביר את אחינו היהודים היושבים על פיסת אדמתם המשוחררת, המוחזרת או שתקראו לה איך שתרצו, שנמצאת בשטחי הרשות הפלסטינים, ואלה יפלו על כתפיהם של אלה ואלה יפלו על צוואריהם של אלה ודמעות של אושר ושל גיל ירטיבו אלה את חולצותיהן של אלה ולהיפך וירוו את האדמה שעליה הם עומדים ובכך יקנו עליה זכות לעולמים, ואל הדם והזיעה יצטרפו הדמעות אשר איש לא ידע מי בראן ועוד פחות מכך ידע למה נבראו. אבל יהיו הן לאות ששבו בנים לגבולם.
נעזוב לרגע את האופוריה ונחזור לאפרוריות ימינו במצבנו הפוליטי. נעזוב את המילים הגדולות ונקרא לילד בשמו. הרי אנו מדברים על טרנספר. כן כן ט-ר-נ-ס-פ-ר!
הטרנספר הזה הוא טרנספר אחר, יפה יותר, הומאני יותר, מכובד יותר. אמר אותו בין שאר האומרים ההומאניסט הגדול ביותר שקם לעם ישראל בדור האחרון. אמר אותו, בין השאר האיש הנושא את בשורת השלום לעולם כולו וביחוד למזרח התיכון החדש שהוא ההוגה אותו והוא יהיה ,אם ירצה השם, זה שיביא להגשמתו. הוא רק לא מבין דבר אחד מתוך האלף שהוא לא מבין. כי רצונו של השם הוא מעבר לתחום הזה והוא לא יעזור, כי פה מדובר לא בעם אחד קשה עורף, אלא בשני עמים קשי עורף.
אוף! רק צרות עושים בני האדם. הרי אפשר, כפי שראינו, לקנות ולמכור גם בירושלים וגם בתל אביב. גם בג'נין וגם השכם. גם בעזה ואפילו בעמק יזרעאל. מי צריך אותם, את בני האדם? ואולי זה פתרון החידה. נקיים את המשחק בטאבה או ביריחו ששם חם נורא עד שהשכל מתיבש. או באוסלו וז'נבה ששם קר נורא והמוח קופא. ואם לא נסיים את המשחק, לא נורא, נמשיך בפעם הבאה במקום שבו סיימנו ונתחיל מההתחלה בלי תנאים מוקדמים. ונתחייב בינינו שלא לסיים לעולם את המשחק הזה. כי אם במקרה נסיים, מה נעשה אחר כך.
